עיצוב עירוני

 שיח גלריה 23/7/2021

"סיפורים בצבע"

משה רביד – תערוכת יחיד

אוצרת: יעל מרגלית

 

יעל: 

ברוכים הבאים לתאטרון יהלום ולפתיחת התערוכה של משה רביד, "סיפורים בצבע".

אני רוצה לפתוח בכמה מילים על המפגש שלי עם משה, שעד לפני פרוץ הקורונה, הוא היה אדריכל ומתכנן ערים. אני באתי לפגוש את משה לפני שבועיים ונדהמתי לראות שבשנה וחצי הוא הצליח ליצור כל כך הרבה עבודות, שהייתי צריכה לבחור מהן ועדיין נשארו עוד בסטודיו. בתערוכה מוצגות כמה סדרות של עבודות ואפילו כמה עבודות שיצר לפני 40 שנה.

בעיקר ניתן לראות שיש בעבודות הרבה סודות, רזים, סיפורים ורעיונות, שאני מקווה שמשה יספר לנו עליהם, או שתצטרכו לפענח אותם בעצמכם. כבר שמעתי פה שאלות של אורחים שתוהים מה מסתתר באחורי העבודות. כי באמת, יש בהן הרבה קודים. למשה יש הרבה מה לומר בנושאים ותחומים רבים,  והוא מצליח להעביר את התכנים האלה דרך העבודות.

משה, אני רוצה לשאול אותך על המעבר הזה מאדריכלות לציור, מה קרה שם?

 

משה:

חברה טובה שלנו ביקרה אצלנו לפני שבוע ושאלה אותי כמה ציורים  ציירתי מאז פרוץ הקורונה. אמרתי לה שאני לא יודע בדיוק, אבל אני מעריך כ 50 מתוכם כ 10 ציורי דיוקנאות של בני משפחה. שנינו הסכמנו שזה הרבה. אחרי שהיא הלכה החלטתי לבדוק במדויק כמה באמת ציירתי. מאחר וכמעט כל ציורי מופיעים באתר שלי, קל היה לספור. ובכן המספר המדויק, כולל 2 ציורים שהיו על כן הציור הוא 85, מתוכם 25 דיוקנאות של בני משפחה ועוד עשרות רישומים.

קצת לפני פרוץ הקורונה הודעתי ללקוחותי, שאחד מהם, ראש המועצה של קדומים, נמצא כאן, שאינני מקבל יותר עבודות אדריכלות. כמובן, אשלים כל הדרוש השלמה. במקביל, הודעתי גם לבני המשפחה שלא אעשה יותר כרזות ברכה לימי ההולדת של הנכדים. שני הדברים עבודת האדריכלות ועיצוב הכרזות גזלו ממני אנרגיה יצירתית שהחלטתי להפנותה לציור. יוצאת דופן היחידה היא נכדה שעדיין בבי"ס היסודי, לה אעשה כרזות ברכה עד הגיעה לתיכון.

הייתי חלוד מבחינת יכולת הציור. המצב דמה לכנר שלא ניגן תקופה ארוכה, לא יכול פתאום להופיע על הבמה. בהתחלה קצת גמגמתי, לא הרבה זמן, הצטרפתי לקבוצת רישום בהדרכת סמדר קיבקוביץ, שבה גם אבא שלך, יעל, שהינו אדריכל, צייר ופסל, משתתף. בתחילת דרכי גם נעזרתי בצייר בוריס קרוונוב מאריאל, הנמצא כאן. כך הצלחתי להוריד מעלי את החלודה. עכשיו אני מרגיש שחזרתי ליכולת הציור שלי.

 

יעל:

אני רוצה לשאול גם על האמירות שמסתתרות בציורים. למשה יש הרבה מה להגיד והוא גם אומר את זה כמו ציירים בשלים, שעושים סדרות של עבודות בנושא מסויים.

זה לא השלב של עבודה אחת מזה ואחת מזה, אלא סדרה שלמה שבה האמן מעמיק בנושא מסוים והסדרה מתפתחת ופורשת תמונה רחבה ומעמיקה יותר.

לכן אני רוצה לשאול אותך על הסדרות ועל האמירות שבהן, החברתיות, הפוליטיות וגם על הסיפורים האישיים שיוצרים בעבודות חיבורים קצת סוריאליסטיים, שמעבר למציאות.

 

משה:

 אני לא נוהג להסביר תוכן הציורים, שכל אחד יפרש לעצמו מה שהוא רוצה. אני עולה על איזשהו נושא ואז אני מצייר בד"כ סדרות. יש לי כאן לדוגמה סדרה של קנקנים שעשיתי מזה האנשה, בה אני מבטא מצבים אנושיים.

אולי אסביר לדוגמה איך ציירתי  את ציור המכתש שיעל בחרה לשימו על ההזמנה לתערוכה. רציתי לצייר תמונת נוף ומצאתי אצלי רישום פנדה מלפני כ 40 שנה (מראה את הרישום), שאינני יודע היכן זה נעשה בסיני או בארה"ב. מה שרואים ברישום הוא מצוק סדוק ופיסת שמים. אבל זה לא סיפק אותי מבחינת התוכן. רציתי ליצור ציור שלמתבונן יווצר עניין, או חרדה, או תחושה מסוימת. נוף יפה בפני עצמו לא מעניין אותי. ובכן לקחתי את הרישום כבסיס והחלטתי לצייר מכתש עגול ולתוכו הכנסתי הרבה תוכן והתרחשויות.

החלטתי שהאור יבוא מלמעלה בצד שמאל ולכן הדופן השמאלית של המכתש צריכה להיות מוצלת. מאחר  ושולי המכתש הם עגולים, ידעתי שגם קו הגבול בין החלק המואר והמוצל צריך להיות עגול. אבל, לא יכולתי להחליט אם הקו קעור או קמור. מצאתי פתרון בעזרת גליל ניר טואלט. במרכז הגליל מצוי צינור קרטון. כיביתי את האורות והארתי עם פנס על קצה הצינור ואז ראיתי שקו הצל הינו קעור, וכך ציירתי.

הצייר, או המתבונן בציור נמצא בערך באמצע עומק המכתש, אבל בצד ימין הוספתי שקע נוסף המסקרן: מה מצוי שם למטה? זה עלול גם ליצור חרדה מסוימת וניתן לפרשנויות שונות. חרדה נוספת בציור זה, היא האופן שמיקמתי את משפחת המטיילים בצד ימין.

 

יעל:

זה היה מאד מעניין לשמוע את משה מסביר על הדרכים שהוא מוצא בכדי לפתור אתגרים תוך כדי עבודה. קצת כמו לאונרדו דה וינצ'י, הוא עושה ניסויים בעזרת כל מיני רעיונות מקוריים, כמו להניח פנס, לאונדרו מן הסתם השתמש באור נר, כדי ללמוד על ההיטל של הצל.

זה לא פשוט לקחת תלת מימד ולהפוך אותו לדו מימד בצורה משכנעת. משה הרי בא מרקע של אדריכלות, שבה הדו מימד הוא שרטוט, לפני הבנייה בתלת מימד והנה הוא עובר להתבונן על תלת מימד, אובייקט נפחי כמו טבע דומם ולהפוך אותו לציור.

זה האתגר של הציירים, איך להפוך את האובייקט שעל הבד לבעל עומק, שהציור יתרחב פנימה, באיזה טריקים וטכניקות להשתמש כדי שתיווצר האשליה הזו והציור יתמלא חיים.

אני רוצה לעבור ולהתבונן אתכם לעומק על החלונות הרבים שמשה פותח לפנינו בסדרות שמוצגות פה היום. נתחיל בסדרת המכתשים, שבה מופיעים גם הקנקנים, שלהם סדרה נפרדת משלהם.

הקנקנים הם אובייקטים שמשה עשה להם האנשה והוא משתמש בהם בעבודות רבות. במכתשים הם מוצגים כדמויות, אולי בני משפחה, שעושים פיקניק, בסדרה אחרת הם מטיילים בשבילי הטבע.

מדימוי הקנקנים עולה השאלה: מה הם מכילים? אולי נוזל, אולי שד או רוח חיים,  כמו בדימוי המנורה של אלדין, שהג'יני יצא מתוכה והגשים משאלות לב. רק על הדימוי הזה אפשר לנהל שיח גלריה שלם...

בעבודות נוספות משה "מתכתב" עם תולדות האמנות בחיוך והומור. הוא מצייר את עצמו עם ואן גוך, רמברנט, גוגן ופיקאסו ובכך הוא כמו מזמין אותם לפגישה עם כוסית משקה על בד הציור.

משה יוצר איתם דיאלוגים וגם בוחן את עצמו בדמותם. למשל מודד את הכובע של רמברנט, איך הוא יושב עליו וכך גם עם האמנים הנוספים. משה הוא אוטודידקט והוא מלמד את עצמו דרך ניסוי ותהייה וכך גם דרך הדיאלוגים האלה עם גדולי האמנים.

תחת כנפי הקורונה הוא הסב את משרד האדריכלות שלו לסטודיו לציור והתחיל להתנסות ולחקור, כמו לאונרדו, שהסטודיו שלו היה מקום מחקר לדברים רבים, כולל אמירות חברתיות ופוליטיות.

הסדרה מימין נקראת סדרת דגלים וסמלים, והם יותר בגדר אמנות רעיונית, קונספטואלית. לשם האמנות הלכה עם השנים, מאז הציור הפיגורטיבי ועד היום, לכן כעת צריך להבין גם במילים מה מסתתר מאחורי העבודה. בציורים אלה יש קודים, גם אישיים של משה וגם אוניברסליים כמו קודים של ימאים.

משה לקח דגלים וסמלים של מדינות שונות שיש בהם דימויים כוחניים כמו נשר או אריה, ומיתן אותם, כך שהנשר הפך לטווס והאריה הפך לזוג חתלתולים רכים. בדרך זו הוא משתמש באמנות כדי לומר אמירה חברתית חזקה ומעודנת בו זמנית. ובמילים של משה: "הנמכתי קצת את הווליום של הסמלים".

בסדרת העבודות שבין העיר לכפר, משה עוסק בנושא האקולוגי החשוב, הדיאלוג בין בנייה מודרנית לטבע, במיוחד שהוא עצמו מתכנן גם בניינים וגם אזורים. בסדרה הזו הוא מעלה את הקונפליקט שבין ריאות ירוקות לעיר המתועשת, ובין מודרניזציה יד אדם לגן העדן הראשון .

שתי עבודות נוספות הן על מצע ציור אלטרנטיבי, מכסי מתכת של מחשב, והן מציגות בחיוך, התעמלות בזמן קורונה. בהמשך אנחנו רואים סדרה של חיות שגם בתוכן אמירות על אכילת בשר ועוד.

סדרה נוספת שגם בה עולה נושא האקולוגיה והמפגש בין הניגודים, היא הסדרה בהשראת המרינה בהרצליה, בה נפגש הנוף הימי עם עמודי הבטון האפורים המקיפים את שובר הגלים.

 

משה:

לגבי הדיוקנאות העצמיים עם דיוקנאות הציירים המפורסמים, החלטתי לצייר על בדים לרוחב במידות 100/70 ס"מ, כלומר מחצית מוקדש לדיוקן שלי ומחצית לדיוקן האחר. ניקח לדוגמה דיוקן של גוגן שצייר את עצמו על לוח עץ בגובה 79 ס"מ וברוחב 52 ס"מ, אני ציירתי אותו בגובה 70 ס"מ בלבד ולכן הקטנתי גם באופן יחסי את רוחב הדיוקן ל 46 ס"מ. כך נוצר מרווח ביני לגוגן. בדיוקנאות האחרים המרווח הוא אופקי. במרווחים האופקיים הוספתי תוכן. כך לדוגמה אצל רמברנדט ציירתי מראות מאמסטרדם.

דרך אגב אצל גוגן יש הרבה סימבולים דתיים שלא התעמקתי במשמעותם. בצד הויזואלי רואים שם הילה מעל לראשו, תפוחי עץ ירוקים ואדומים, נחש ועוד. שילבתי את הרכיבים האלה גם בדיוקן שלי. את ההילה הפכתי לצלחת עם תפוחים ירוקים ואדומים וכללתי גם את הנחש המביט באופן מאיים לכיוון הנחש של גוגן.

 

שאלה מהקהל:

למה בחרת להציג עבודות מלפני 40 שנה ולא רק דברים חדשים?

 

יעל:

שאלה מצוינת כי באמת יש הבדל גדול בין העבודות ומאחר שזו תערוכת יחיד, רציתי לעשות מעין רטרוספקטיבה, ולהראות לקהל מאיפה משה התחיל ולאן הוא ממשיך ומתפתח. על פניו העבודות הראשונות שונות, אך אם מסתכלים לעומק ניתן למצוא איזה שהוא חיבור, למשל היחס למרחבים, הצבעוניות, וודאי שאלה ציורים שעוסקים יותר במופשט ופחות בפיגורטיבי של העבודות העכשוויות ובכל זאת ניתן לראות שאותה יד ציירה אותם. רציתי להראות איך הכישרון נמצא והנושאים והסגנון יכולים להשתנות.

 

משה:

לגבי סדרת דגלים וסמלים, מי שמתבונן בסמלי המדינות, גם מדינות דמוקרטיות, יראה שהסמלים הם כוחניים, כמו שיעל אמרה. ניקח לדוגמה את סמל של גרמניה הנוכחית, הדמוקרטית, הסמל שלה הוא נשר עצמתי, מרים כתפים, כאילו להראות את השרירים שלו, וכל נוצה נראית כמו גיוליוטינה.

בחלק מהמדינות הסמלים כוללים נשרים שמביטים לצד אחד או לצד שני או שהם דו ראשיים. יש סמלים שכוללים חרבות וכאמור הרבה אריות וכן צירוף של גם וגם וגם. יש גם מדינות שנושא האוכל מופיע בהם, כגון שיבולים, פרות וכבשים. כפי שיעל הסבירה, אני הנמכתי את הסמלים למשהו יותר אנושי.

הצבעים המופיעים בדגלי האומות הם בד"כ או פסים, או ריבועים או מלבנים או צירוף ביניהם. אני מראה  שישנן עוד אפשרויות. הפסים השחורים המפרידים אצלי בין הצבעים, זה בהשפעת הצייר פייט מונדריאן (1872-1944).

 

יעל:

תגיד משהו בעניין הדגלים הימיים.

 

משה:

ישנם דגלים ימיים שלכל אחד מהם יש משמעות אבל כל דגל מבטא גם אות אנגלית. הדגלים האלו היו בשימוש בעיקר לפני המצאת האלחוט. כיום, יש לזה, לדעתי, ערך נוסטלגי. בכל אופן, בשנים מציורי כתבתי משהו בעזרת הדגלים הימיים, בציור "לא כן" כתוב בשפת דגלים: Say: no yes, no yes

בציור השני הקרוי "בתיאבון" כתוב:Enjoy your meal  .

אני רוצה לומר משהו כללי. כדי ליצור דבר אמנות צריכים, לדעתי, להתקיים בו זמנית שני תנאים. הכלל הזה נכון לגבי כל תחום אמנותי. הרי לא כל ציור הוא דבר אמנות ולא כל נגינה הינה מופע אמנותי ולא כל סיפור הינו יצירת אמנות. מתי אם כן, דבר הופך ליצירת אמנות? והתשובה היא: הדבר חייב להיות עשוי היטב והדבר צריך לומר משהו, או במילים אחרות טכניקה וביטוי. אני משתדל לעשות אמנות – אני מספר סיפורים בציורי ואני משתדל לעשות אותם טוב ככל האפשר, לפי מידת היכולת שלי.

 

ישי:

בחלק מהציורים מסדרת "דגלים וסמלים" ישנם גלילים המזכירים דרגות קצונה. האם קיבלת השראה מדרגות צבאיות.

 

משה:

לא היתה לי כל כוונה לעשות משהו הקשור בצבא, אבל בכל ציור מסדרת דגלים וסמלים, עשיתי משהו בולט בניגוד לדגלים האמיתיים שהם שטוחים.

 

דפנה:

למה הסדרה הפוליטית לא נמצאת כאן?

 

משה:

כאן מוצג כאמור מה שיעל בחרה וזה מהווה בערך 60% ממה שראוי לדעתי להצגה. לטובת האורחים כאן שאינם יודעים, אסביר: יש לי סדרה פוליטית נגד ראש הממשלה הקודם והיא מורכבת משני חלקים: חלק ראשון מחאה על שמתאפשר לנאשם בפלילים לכהן בראשות הממשלה. סדרה זו נפוצה ברשתות החברתיות וכנראה כבר לא רלבנטית. החלק השני, הנקרא "הסגר נגמר", כולל שני ציורים המושאלים לבית מלינוב (תלויים בח' הישיבות). בציור אחד רואים 3 דמויות מהעורף (סבתא, בת ונכדה) יוצאות ממקום נמוך ובצד סורג פתוח עליו כתוב "הסגר נגמר". בתמונה שנייה רואים דמות יושבת על הרצפה, מכונסת בעצמה וידיה על הראש ובצידה מתגלגל כתר. בצד נמצא הסורג עם הכיתוב "הסגר נגמר" אבל במהופך, כך שמובן שהדמות כלואה בסגר. דרך אגב, לא ידעתי איך לצייר את הכתר, אז בניתי תחילה כתר מקרטון אח"כ ציירתיו.

לגבי סדרת החיות, בתערוכה מוצגים רק 2 ציורים מתוך סדרה של 5. בסדרה זאת אני שוב עושה האנשה, נותן לחיות כביכול רגשות אנושיים. כך לדוגמה בציור התרנגול שלא מוצג כאן (מראה צילום של הציור) רואים את האימה הנשקפת בעיני התרנגול המביט על צלחת עם מאכל העוף וכוס היין.

 

עידו:

רציתי לשאול למה אין בתערוכה ציורים נוספים  מהעבר.

 

משה:

הזכות של האוצרת לבחור מה שיוצג בתערוכה. זו לא סמכות שלי.

 

ד"ר אירנה לויט:

רציתי לשאול בעניין הסדרה האורבנית (עיר-שצ"פ), מה משמעות דמויות אדם וחוה בשלושת הציורים?

 

משה:

כפי שאמרתי אני נמצא בחוג עם ציירים נוספים ושם אנחנו רושמים מודלים. שם היה זוג שרשמתי אותו ואח"כ העליתי ע"ג הקנווסים. את משמעות הציורים, כאמור, אני לא נוהג להסביר, כל אחד יבין מה שמבין. אני בטוח שכל המתבונן בציורי יוכל לחבר סיפור שונה ואולי גם מעניין כיד הדמיון הטובה עליו. דרך אגב, בסדרה זאת יש ציור נוסף, שאיננו מוצג כאן, מפני שהוא עדיין נמצא על כן הציור. הפרספקטיבה שלו זהה לזו של שלושת הציורים המוצגים כאן ותוכנו עיר בעננים (בחלק העליון) ושדרת עצים סכמטית (בחלק התחתון).

 

אני מבקש להוסיף משהו לגבי הציור משנת 1982 התלוי כאן וזה התלוי בצד השני. בתקופה ההיא נהגתי לשטח פרספקטיבה של נוף ודמויות. עכשיו אני מצייר אחרת. השתניתי.

​

בוריס קרוונוב:

אני מדבר בשמי ובשם אישתי, אלה. היה לנו מזל רב להכיר אותך,

משה, בתחילת שנות ה- 90, בתחילת דרכנו בארץ ישראל, בתקופה שרק עלינו. אנחנו כאן בזכותך. איך אתה תמכת בנו ועזרת לעשות את התערוכה הראשונה שלי בישראל, ברמת השרון.

משה! אתה יודע לחיות, לעבוד, להתפתח וליצור. עבודות שלך מלאות בחיים ובצבע. אנחנו מאחלים לך המשך דרך אמנות פורחת! המון בריאות עד 120 יחד עם רנה.

​

משה:

בוריס הינו צייר ואם אינני טועה השכלתו הראשונית היתה אדריכלות. גם אישתו אדריכלית. אישתו הגיעה לפניו ארצה וזכור לי שהיא ספרה שבוריס, שהיה אז, פרופסור לאמנות באוניברסיטת מינסק, משכורתו היתה כל כך זעומה שלא הספיקה כדי לקנות שפופרת צבע. בתחילת דרכי החדשה נעזרתי קצת בבוריס. תודה בוריס!

 

אלי אטאלי:

אני רוצה לשאול מה פשר הקנקנים המופיעים בהרבה ציורים?

 

משה:

יש לנו בבית קנקן כזה ועוד כלים קטנים נלווים עשויים מתכת. יום אחד התבוננתי בהם והם נראו לי כמעט אנושיים. ציור הקנקנים הראשון הוא הציור הקטן, הקרוי "ריקוד", התלוי במעלה המדרגות. ציירתי את הקנקן פעמיים – קנקן זכר וקנקן נקבה. התבוננו, ואני מקווה שתרגישו שהם כמעט אנושיים.

אח"כ הכנסתי את הקנקנים לעוד ציורים וראיתי שבעזרתם אני יכול לבטא מצבים אנושיים שונים. כבר הפסקתי לשלב קנקנים בציורים שלי.

 

דנה:

מדוע יש כאן רק ציור אחד שנושאו תספורת?

 

משה:

קודם כל המקום כאן מוגבל ואין מקום לעוד ציורים. כל מה שמוצג כאן זה מה שיעל בחרה. כפי שאמרתי הסמכות מה להציג היא של האוצרת.

 

יעל:

תודה לכל מי שהגיע, לסיום רק אומר שהתערוכה תהיה תלויה בתאטרון יותר מכל תערוכה אחרת, כמעט חודש וחצי, עד סוף אוגוסט, ובזמן הזה יראו אותה מעל 10,000 איש, אורחים שמגיעים לתאטרון לראות הצגות של הקאמרי והבימה, קונצרטים, כנסים של חברות גדולות ועוד הופעות, כך שהעבודות של משה יחשפו לעיני קהלים שונים ורבים.

אני רוצה להודות לכם שהגעתם ולמשה תודה רבה, היה עונג לעבוד אתך ולאצור את התערוכה שלך. זה לא מובן מאליו לפגוש אדם כל כך יצירתי וגם בעל חזון, שמחליט על משהו והולך ועושה, באמת מפגש מעורר השראה בהרבה רמות. תודה רבה.

 

משה:

אני רוצה עוד להוסיף משהו. יעל אמרה לי לפני שבועיים שהיא יכולה להתארגן לפתיחת התערוכה ב 23/7, "אולי כדאי לתפוס את המועד לפני שגל הקורונה החדש ימנע פתיחת תערוכות?" אמרתי לה "קדימה" והתארגנו לתערוכה.

אני מבקש להודות ליעל על עיצוב המוצלח של התערוכה, זה נעשה ללא מעורבות כלשהי מצידי.

ואני מבקש להודות לכל הבאים לתערוכה. תודה רבה.